מכבסת מפרץ הים האדום אילת בע"מ ואח' נ' דרבי יוסי-חברה להשקעות להשכרה ולבניה (1989) בע"מ ואח'

החלטה

המבקשת עותרת לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה המשפטיות, בהתאם להוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט -1999 (להלן: החוק). עיקר נימוקי הבקשה הוא בהוראות סעיף 353 א לחוק החברות, ועוד הוסף באופן כללי, כי מדובר בחברה מפרה חוק, שסיכויי התביעה שכנגד אותה הגישה כנגדה קלושים, מאחר ומדובר בהליך טקטי בלבד.

2.מנגד טענה המשיבה, כי אינה מפרה חוק, ונסיבות המקרה אינן מצדיקות חיובה בהפקדת ערובה ,זאת בין היתר לאור הטענות שפורטו בהרחבה בכתבי הטענות. עוד ציינה כי המבקשת עצמה הינה חברה בע"מ שאחריות בעלי המניות בה מוגבל, והמחלוקת בתובענות זהה בחלקה.

באשר ליכולתה הכלכלית טענה כי היא משכירה למבקשת, שטח שבבעלותה ובסכום חודשי של 16,500 ₪ . בנוסף, קיימים ברשותה שטרות חוב בסך של 100,000 ₪ אותם נתנה בידה המבקשת ובכל מקרה, די באלה כדי להבטיח את יכולתה לשאת בהוצאות, ככל ויפסקו.

בתשובה לתגובה טענה המבקשת כי המשיבה לא הצליחה להוכיח חוסן כלכלי ויכולת לשלם הוצאות שיפסקו לטובתה ככל שיפסקו, כן טענה כי שטרי החוב אינם ברי פירעון ואין מדובר בכסף ממנו תוכל היא עצמה להיפרע בבוא היום. באשר לדמי השכירות טענה כי מדובר בכסף עתידי ולא ברור מה מצבה הפיננסי כיום. עוד הוסיפה כי הבעלים של המקרקעין נשוא המחלוקת הוא מדינת ישראל ובעל זכויות החכירה הוא נציג המשיבה ולא המשיבה עצמה.

3.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, עיינתי בכתב התביעות שלפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. ערובה המבקשת נמצא, סומכת טענתה אך ורק על הוראות סעיף 353א לחוק החברות ובעצם העובדה כי מדובר בחברה בע"מ ותו לא, זאת נלמד גם מהעובדה כי לא צרפה תצהיר לתמיכה בבקשתה בנימוק כי מדובר בטענה משפטית ולא בעובדות המצריכות תמיכה בתצהיר.

המבקשת היא תובעת בתיק דנן, שכרה מהמשיבה מבנה באזור התעשייה ובו היא מנהלת מכבסה פעילה. עניינה של התביעה הוא בהפרה של הסכם שכירות אשר נכרת בין הצדדים, לטענתה המבקשת המשיבה אינה מאפשרת לה, בניגוד למוסכם לעשות שימוש בשטח נוסף ובשל נזקיה העמידה בין היתר את סכום התביעה על סך של 493,157 ₪. המשיבה היא הנתבעת והתובעת שכנגד, ומהות תביעתה היא בקשר עם תשלומי דמי שכירות עבור שטח נוסף (אותו שטח נוסף שבקשר אליו מלינה המבקשת בתביעתה) ובהוצאות שנגרמו לה כתוצאה מהתאמת השטח לצורכי המבקשת, המשיבה העמידה את סכום התביעה שכנגד על סך 496,108 ₪.

במקרה לפניי מדובר במבקשת היא התובעת והיא חברה בע"מ, העותרת לחיוב בהפקדת ערובה של הנתבעת, גם היא חברה בע"מ אשר הגישה כנגדה תביעה שכנגד. בתשובתה של המבקשת לתגובת המשיבה, לא חלקה היא על העובדה כי הינה שוכרת מאת המשיבה מבנה אשר התשלום החודשי עבור השכירות עומד על למעלה מ – 16,000 ₪, גם לא הכחישה את שטרי החוב בסכומים של למעלה מ – 100,000 ₪ אותם מסרה לידי המשיבה להבטחת התחייבויותיה על פי ההסכם שבין הצדדים ואשר למעשה מהווה בסיס לתביעות ההדדיות אותן הגישו שתיהן.

סעיף 353א. לפקודת החברות, יוער, אינו מקים חובה אוטומטית להפקדת ערובה להוצאות, עת מדובר בתובעת שהיא חברה בע"מ, ואין הדבר מובן מאליו כפי שמבקש ב"כ להציג . בהתאם להוראות סעיף 353א. הנ"ל, בית המשפט רשאי להורות כי חברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, אלא אם סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע ככל שיפסקו לטובתו.

בחינת כתבי הטענות, והמפורט לעיל מלמד כי נסיבות העניין שלפניי, אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. יותר מכך, העובדה עליה אין חולק כי המבקשת נדרשת לתשלום חודשי למשיבה בסך של למעלה מ -16,000 ₪ על רקע העובדה כי המבקשת מנהלת את עסקיה על שטח אותו משכירה לה המשיבה כבר משנת 2005 וההתנהלות העסקית בניהם נמשכת מזה שנים לא מעט ועל פי ההסכם שהוא בסיס התביעות לפניי, ההתנהלות העסקית בניהם תמשך לפחות עד סוף שנת 2014 – מדברת בעד עצמה.

הבקשה כאמור נדחית. לפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום‏ י"ג סיון תשע"ג, 22 מאי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: